Psa'him
Daf 24b
רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בָּעֵי. אִם קוֹדֶשׁ הוּא יִשְׂרְפֶנּוּ בִמְקוֹמוֹ. שֶׁכֵּן אֲפִילוּ בִירוּשָׁלַיִם שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. 24b הָהֵן יוֹצֵא מָה אַתְּ עֲבַד לֵיהּ. כִּי מִטַּמֵּא בַחוּץ אוֹ כִּי מִטַּמֵּא בִפְנִים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מִכֵּיוָן שֶׁנִּמְצָא פָסוּל מַחְמַת מְקוֹמוֹ נַעֲשֶׂה כְמִטַּמֵּא בַחוּץ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. טָהוֹר הוּא דְּבַר תּוֹרָה. אַתְּ הוּא שָׁגָּזַרְתָּ עָלָיו טוּמְאָה. לֹא דַייֶךָ שָׁגָּזַרְתָּ עָלָיו טוּמְאָה אֶלָּא שֶׁאַתְּ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ כְמִטַּמֵּא בַחוּץ. אֶלָּא כְמִטַּמֵּא בִפְנִים.
Traduction
R. Samuel b. R. Isaac demanda (au sujet de l’ordre de brûler la chair sacrée devant la citadelle): pourquoi n’est-on pas tenu de brûler à l’intérieur, à la place même où a lieu la consommation? -C’est que même la chair devenue impure à l’intérieur de Jérusalem était brûlée devant la citadelle, avec du bois du culte. -Comment considère-t-on l’impureté survenant à celui qui sort de Jérusalem avec de la chair sacrée? Sera-t-il vu comme ayant été impur au dehors (116)Il faudra alors la brûler là., ou comme tel déjà à l’intérieur? -R. Yossa répond: puisque le déplacement est cause de ce que cette chair est devenue impropre, elle est considérée comme devenue impure au dehors. R. Yossé b. R. Aboun dit au contraire: en principe (légalement), cette chair est pure (quoiqu’impropre), et par extension rabbinique, elle est considérée comme impure; ce serait donc exagérer de vouloir aussi la considérer comme devenue impure au dehors, et il faut la supposer comme telle à l’intérieur (où l’on pourra la brûler).
Pnei Moshe non traduit
אם קדש הוא ישרפנו במקומו. כלו' דקאמרת שיצא מירושלי' ונזכר שיש בידו בשר קודש ואם דאכתי קרית ליה קדש אף על פי שנפסל ביוצא בתמיה ולמה לא ישרפנו במקומו ומשני שכן מצינו אפי' נפסל בירושלים כגון שנטמא כדתנן לקמן בפ' כיצד צולין נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה ולא קאמר ישרפנו במקומו במקום אשר נטמא אלא להראות דכל פסולי קדש מצותן לכתחלה לשרפן בקדש:
ההן יוצא מה את עביד ליה וכו' בעלמא קאי ומשום דשקיל וטרי הש''ס בסוף מכלתין אם גזרו טומאה על בשר קדש שנפסל ביוצא כמו דגזרו על הפיגול הנותר שיטמא את הידים והשתא בעי הכא אי אמרת בזה היוצא גזרו ג''כ טומאה עליו מכל מקום איכא למיבעי מה את עביד ליה היאך אתה מחשיב לטומאה זו. ומשום דאשכחן פלוגתא דב''ש וב''ה בשלהי פ' בתרא דשקלים גבי בשר קדשים שנטמא דלב''ש בין שנטמא באב או בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ ישרף הכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. ולב''ה הכל ישרף בחוץ חוץ משיטמא בולד הטומאה בפנים. וזה בשר קדש היוצא אם כנטמא בחוץ מחשבת ליה או כמו שנטמא בפנים והואיל וקילא טומאתו א''כ ישרף בפנים כמו נטמא בולד הטומאה לב''ה:
אמר ר' יוסה. מסתברא דמכיון שנמצא פסול מחמת מקומו שיצא חוץ ממחיצתו והשתא הוא כמו שנטמא א''כ נעשה כמו טמא בחוץ ולב''ה ישרף בחוץ:
אמר ר' יוסי בר' בון. ומאי תיבעי לך דהבעיא מעיקרא לאו בעיא היא שהרי טהור הוא דבר תורה אלא את הוא שגזרת עליו טומאה הואיל ונפסל ביוצא וא''כ לא דייך שגזרת עליו טומאה מדבריהם אלא שאתה מסתפק ומבקש לעשותו כמו טמא בחוץ ולהחמיר עליו שלא ישרף אלא בחוץ בתמיה אלא ודאי כמו טמא בפנים מחשבינן ליה. ולב''ה דקאמרי מה שנטמא בולד הטומאה בפנים משרפין בפנים אף בשר קדש שפסול ביוצא בפנים הוא דשרפינן ליה:
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי וּמַחֲלִף. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יַסַּי כְמַתְנִיתִין. אָמַר רִבִּי יוּדָן. סִימָנָא מִן הַהִיא דִבְרָכוֹת. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין. עַד כַּזַּיִת. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. עַד כַּבֵּיצָה׃ תַּנֵּי. פָּחוּת מִכֵּן אֵין מַטְרִיחִין עָלָיו שֶׁיַּחֲזוֹר. מַה בֵין זֶה לָזֶה. זֶה יֵשׁ לוֹ בִיטּוּל. וָזֶה אֵין לוֹ בִיטּוּל. עַד כְדוֹן בְּשַׂר קוֹדֶשׁ. חָמֵץ מְנַיִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. מִן מַה דְתַנִּינָן. וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלִַם. הָדָא אָֽמְרָה. מַה דִנְפַל לְדֵין נְפַל לְדֵין.
Traduction
Selon une autre version de notre Mishna, les avis émis (par R. Meir et R. Juda) s’expriment à l’inverse. R. Jacob b. Aha au nom de R. Yossé adopte la version présente de notre Mishna. Nous avons pour preuve de son exactitude, dit R. Judan, ce qui est dit au traité Berakhot (117)'''''' Des bénédictions '''', 7, 2.'': ''Combien faut-il avoir mangé pour qu’il y ait obligation de la prière en commun? Au moins la valeur d’une olive; selon R. Juda, la valeur d’un œuf''. Pour une quantité moindre (au-dessous de la mesure indiquée par la Mishna), on n’impose pas à l’homme sorti de Jérusalem la fatigue d’y retourner pour brûler la consécration. -Pourquoi les autres sages établissent-ils une distinction entre le pain levé (à brûler) et la chair? -C’est que le pain levé, disent-ils, peut au besoin être annulé (la quantité exigible sera donc supérieure). Notre Mishna indique que, pour ladite chair, on n’impose pas la fatigue d’un déplacement au cas où la quantité est moindre; d’où sait-on qu’il en est de même pour le pain levé? -De ce qu’il est dit, répond R. Yossé b. R. Aboun: ''de même, lorsque quelqu’un sortant de Jérusalem, etc.''; ce terme de comparaison implique l’analogie entre les 2 énonciations de règles.
Pnei Moshe non traduit
אית תניי תניי ומחליף. אפלוגתא דר''מ ור' יהודה במתני' קאי דיש שונה דמוחלפת השיטה לר''מ זה וזה בכביצה ולר' יהודה זה וזה בכזית ור' יעקב בשם ר' יסי שונה כמתני' דהכא:
אמר ר' יודן סימנא הוא. כדתנן אנן במתני' הכא מן ההיא דמתני' דפ''ז דברכות עד כמה מזמנין דר''מ הוא דקאמר עד כזית אלמא דכזית חשיבא לי' וה''נ זה וזה בכזית הוא דקאמר ולר' יהודה הוא דלא חשיבא ליה עד שיהא כביצה כדהתם:
תני פחות מכאן. לד''ה מאי דאית ליה אין מטריחין עליו שיחזור אלא שורפו במקומו בקדש:
מה בין זה לזה. לדברי חכמים וקאמר זה יש לו ביטול וכו' כדפרישית במתני':
עד כדון בשר קדש. אהא דתני פחות מכאן אין מטריחין עליו קאי דמשמע דאף בחמץ כן מדקתני סתמא ועד כאן בבשר קדש שפיר היא דמכיון דלית בי' כשיעור אין מטריחין עליו דמאי איכפת לן ישרפנו במקומו אלא חמץ מנין לך שהוא כן דנימא אם הוא פחות מכביצה אין מטריחין עליו הא מיהת כזית אית ביה ויכול לקיים בו מצות ביעור וקאמר ר' יוסי בר' בון דמן מה דתנינן וכן מי שיצא מירושלים משמע דדמיין להדדי בענין שיעור החזרה א''כ הדא אמרה דמה דנפיל להדין כל מה שנופל בדין השיעור לזה נופל לזה וכמו דבבשר קדש לא מטריחינן ליה לחזור בפחות מכשיעור כך הוא גבי חמץ ויבטלנו בלבו ודיו:
הדרן עלך ואלו עוברין
Psa'him
Daf 25a
משנה: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. 25a וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת׃
Traduction
Dans certaines localités, il est d’usage de travailler la veille de Pâques jusqu’à midi (ce qui est interdit partout l’après-midi); dans d’autres, ce n’est pas l’usage. Celui qui va d’une localité où il est d’usage de travailler, dans telle autre où ce n’est pas l’usage, ou vice versa, adoptera celui des 2 usages qui est le plus sévère. L’on ne heurtera pas l’usage local, pour éviter toute discussion.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מקום שנהגו לעשות מלאכה בע''פ עד חצות. היום עושין אבל מחצות ולמעלה לאו במנהגא תליא מילתא אלא אסור הוא בכל מקום כדמפרש הכא בגמ' לטעמא דאינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב והואיל וזמן שחיטת הפסח אחר חצות הוא אין האיסור אלא מחצות ולמעלה. והאידנא אף על גב דבטל זה הטעם הגזירה לא בטלה. ועוד איכא טעמא אחרינא ואף בזמן הזה כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ותיקון מצה לצורך הלילה שמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו:
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. מפרש בגמרא דה''ק דההולך ממקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואף על פי שהוא עכשיו במקום העושין לפי שהטעם להא שאמרו אל ישנה אדם ממנהג העיר אשר בא לשם מפני המחלוקת הוא שלא יאמרו זה שבא לכאן חולק עלינו וכאן ליכא מחלוקת שהרואה אותו שאינו עושה מלאכה יאמר אדם בטל הוא דפוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא בכל ימות השנה. ומפקינן דהא דתנן ונותנין עליו חומרי המקום שיצא משם היינו בשדעתו לחזור למקומו אבל אם אין דעתו לחזור למקומו נוהג הוא לעולם כמנהג המקום שהלך לשם בין לקולא ובין לחומרא:
הלכה: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כול'. כְּתִיב שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב. אֵין לִי אֶלָּא הוּא. שְׁלוּחוֹ מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔. מַה תַלְמוּד לוֹמַר שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב. אֵינוֹ בְדִין שֶׁתְּהֵא עָסוּק בִּמְלַאכְתָּךָ וְקָרְבָּֽנְךָ קָרֵב. אֲבָל אָֽסְרוּ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה. כְּהָדָא דְתַנֵּי. לָהֵן כָּל אִינַשׁ דִּיהֲוֵי עֲלוֹהִי אָעִין וּבִיכּוּרִין. הָאוֹמֵר. הֲרֵי עָלַי עֵצִים לַמִּזְבֵּחַ וְגִיזִירִים לַמַּעֲרָכָה. אָסוּר בְהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית וּמִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה בוֹ בַיּוֹם.
Traduction
Il est écrit (Dt 16, 6): là tu sacrifieras l’agneau pascal vers le soir; jusque là, on sait seulement que le maître doit l’égorger; comment sait-on que l’on peut aussi charger un envoyé de ce soin? De ce qu’il est dit ensuite (7)Casuistique Neta' Schaschouim, section 1, 7.: tu le cuiras et le mangeras (ce dernier devoir importe seul). Mais pourquoi alors est-il dit: tu sacrifieras, ce qui semble impliquer aussi le devoir d’égorger soi-même? C’est pour dire qu’il faut être censé se livrer à cette œuvre, parce qu’il serait déplacé de s’occuper d’autre chose, pendant qu’un autre offre son sacrifice; aussi est-il défendu de faire nul travail à ce moment. Ainsi, il a été enseigné (118)(Taanit 5, 15) (Hagiga 2, 4) ( 78a).: si quelqu’un s’engage par vœu à offrir du bois pour la combustion de l’autel, ou des bûches pour les rangées du temple, il lui sera interdit en ce même jour de se livrer au deuil, ni au jeûne, ni à un travail, en raison du sacrifice offert.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ת''ל ובשלת ואכלת. דמשמע אין עליך אלא מצות אכילתו אבל הזביחה יכול אתה לעשות ע''י שליח ושלוחו של אדם כמותו וא''כ מה ת''ל תזבח ללמד שתהא כאלו אתה עוסק בזביחתו ובעשייתו ולא במלאכה אחרת לפי שאינו בדין וכו' אבל אסרו וכו' כלומר דמכאן למדו ואסרו מלעשות מלאכה מחצות ולמעלה כדמסיק לקמן שאין הפסח קרב אלא מו' שעות ולמעלן:
כהדא דתני. במגילת תענית ומייתי לה לקמן בפ''ק דמגילה. להן אמרו כל אינש וכו' כדמפרש ואזיל שהאומר הרי עלי עצים וכו' היום אסור וכו' בו ביום:
אָמַר רִבִּי יוֹנָה. אִילֵּין תְּמִידִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁלְכָּל יִשְׂרָאֵל אִינּוּן. אִם יִהְיוּ כָל יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לִירוּשָׁלִַם. לֵית כְּתִיב אֶלָּא שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָֽאֶ֨ה כָל זְכֽוּרְךָ֜. אִם יִהְיוּ כָל יִשְׂרָאֵל יוֹשִׁבִין וּבְטֵילִין. וְהָֽכְתִיב וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ. מִי אוֹסֵף לָהֶן אֶת הַדָּגָן. אֶלָּא שֶׁהִתְקִינוּ הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת. עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלִַם [שֶׁל כֹּהֲנִים וְשֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים]. תַּנֵּי. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף. עָמוּד מִירוּשָׁלִַם וַחֲצִי עָמוּד מִירִיחוֹ. אַף יְרִיחוֹ הָֽיְתָה יְכוֹלָה לְהוֹצִיא עָמוּד שָׁלֵם. אֶלְּא בִשְׁבִיל לַחֲלוֹק כָּבוֹד לִירוּשָׁלִַם הָֽיְתָה מוֹצִיאָה חֲצִי עָמוּד. הַכֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָה וְהָלְּוִיִּם לַדּוּכָן וְיִשְׂרָאֵל מוֹכִיחִין עַל עַצְמָן שֶׁהֵן שְׁלוּחֵיהֶן שֶׁלְכָּל יִשְׂרָאֵל.
Traduction
R. Yona dit (119)(Taanit 2, 4) ( 67d).: le sacrifice quotidien représente l’offrande de tout Israël, mais il est impossible à tous les israélites de se rendre journellement à Jérusalem, puisqu’il est dit d’ailleurs (ib. 16): trois fois par an tous tes gens mâles verront etc., et il est aussi impossible que tout Israël reste chaque jour inoccupé par égard pour ce sacrifice, mais il est dit du reste (Dt 11, 14): tu rentreras ta récolte etc. ce qu’il faut bien opérer comme les autres travaux. Aussi, les premiers prophètes ont institué 24 sections de service, dont chacune était composée de cohanim, de lévites, et de simples israélites (120)B., ib., 27a.. On a enseigné: la section qui représentait Jérusalem comprenait 24.000 hommes, et l’on tirait une section de moitié aussi forte de Jéricho; bien que celle-ci eût pu fournir un nombre d’hommes égal à la 1re, elle n’envoyait que la moitié, afin de rendre ainsi hommage à la capitale. Les cohanim de chaque section accomplissaient les travaux du culte divin au Temple par semaine; les lévites se chargeaient de toute la partie musicale, et les simples israélites ne servaient qu’à représenter le reste d’Israël auprès des sacrifices.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' יונה אילין תמידין וכו'. גרסי' להא בפ''ד דתענית על המתני' דמעמדות ומשמרות ומפרש להטעם שהתקינו אותן לפי שאם יהיו כל ישראל עולין לירושלים לעמוד על קרבנותיהן של כל יום ויום זה אי אפשר חדא דלית כתיב וכו' ועוד אם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין ממלאכה בכל יום בשביל קרבן התמיד שיש לכל ישראל בו א''כ הא דכתיב ואספת דגנך מי אוסף וכו' אלא לפיכך הוא שהתקינו וכו' ומייתי לה הכא משום האי דקאמר אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וכו'. ולקמן פריך על זה קרי פסח וכו' ומשני:
עשרים וארבעה אלף עמוד מירושלים. וכך הוא הגירסא בתענית שם וכלומר שמעמד אחד היה מירושלים והיה באותו מעמד עשרים וארבעה אלף מאנשי ירושלים תמיד:
וחצי עמוד מיריחו. חצי המעמד אחד היה מיריחו:
בשביל לחלוק כבוד לירושלים. שאין מעמד שלם ממקום אחר כמו מאנשי ירושלים בתוכה:
וישראל מוכיחין על עצמן וכו'. כלומר הישראלים מהמעמד הן הן בשביל שליחות של כל ישראל שאינן יכולין כולן לעלות לירושלים בכל יום:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source